דביר אטיאס נ' חברת דואר ישראל בע"מ

פסק דין

העובדות ועיקרי הטענות

התובעת, מורה מוסמכת לפילאטיס, ובעלת סטודיו, הגישה תביעה לתשלום סך של 30,370 ₪, בגין הפרת התחייבותה של הנתבעת לחלק עבורה עלונים.

מכתב התביעה עולה כי התובעת פנתה לסניף הדואר ברמת גן וביקשה כי יחלקו עבורה כ-1,000 עלונים. עבור חלוקת העלונים שילמה התובעת כ-200 – 300 ₪. בירור שערכה העלה כי 300 מתוך העלונים אכן חולקו, ואילו 700 לא חולקו ("להלן: "הפעם הראשונה"). התובעת פנתה פעם נוספת לנתבעת, מסרה 1,000 עלונים לחלוקה, אולם אף עלונים אלה לא חולקו (להלן: "הפעם השניה") לטענת התובעת אי חלוקת העלונים גרמה לפגיעה בפעילות הסטודיו, המבוססת על מנויים חודשיים של לקוחות, לנזק כספי הכרוך באבדן העלונים, להוצאות ולטרחה.

לכתב התביעה צורפו, בין היתר, מכתבים שנשלחו אל הנתבעת ע"י ב"כ התובעת, ותשובותיה של הנתבעת.

בכתב ההגנה, אישרה הנתבעת את תלונתה של התובעת, לא מסרה כל פרטים אודות הסיבה לאי חלוקת העלונים, הפנתה את בית המשפט לחוק הדואר, התשמ"ו-1986, וטענה כי אין לחייבה בתשלום פיצוי, הואיל ומדובר בדבר דואר אשר לא נמסר למשלוח בדואר רשום.

מכתב ההגנה עולה כי בירור באשר לנסיבות התביעה העלה, כי לאור פנייתה של התובעת מיום 7.12.11, בטענה לפיה לא חולקו העלונים, הוחזרו לתובעת דמי המשלוח ששולמו בעדם בסך של 126 ₪, ולפנים משורת הדין הוצע לה משלוח נוסף של 700 עלונים ללא תשלום. זאת לאחר שבוצע בירור בעניין העלונים שלעיל, שהעלה כי העלונים לא נמצאו וכי החזקה היא כי אבדו.

בירור נוסף העלה כי פעם נוספת אבדו העלונים, ולא חולקו, ושוב הוחזרו לתובעת דמי המשלוח, בסך 160 ₪.

הנתבעת לא זימנה מטעמה כל עד.

במהלך הדיון הציע נציג הנתבעת להשיב לתובעת את דמי המשלוח ולשלוח את העלונים ללא תשלום. עוד הציע נציג הנתבעת לשלם לתובעת את עלות הדפסתם של העלונים.

לדברי התובעת, שילמה כ-1,500 ₪ עבור 3,000 עלונים, מתוכם אבדו 1,700. התובעת עותרת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי עבור העלונים שאבדו, סך של 1,500 ₪ עבור יעוץ משפטי, וכן פיצוי בגין הפסד לקוחות, הוצאות וטרחה.

התובעת צרפה לכתב התביעה, בין היתר, טופס בקשה לחלוקת עלונים, ממנו עולה כי על יחידת הדואר שקיבלה את העלונים למלא, על גבי הטופס, אישור ביצוע, הכולל בין היתר, דיווח אודות מספר העלונים שהגיעו לחלוקה, ומספר העלונים שחזרו מהחלוקה. הנתבעת צרפה אף היא לכתב ההגנה העתק טופס דומה, אך לא צרפה טופס אשר פרטיו מולאו על ידי מי מעובדיה.

לשאלת בית המשפט, כיצד קרה שלאחר הפעם הראשונה בה לא חולקו העלונים כנדרש, לא עשתה הנתבעת מאמץ לבצע את החלוקה כהלכה בפעם השנייה, השיב נציג הנתבעת כי אינו יודע את התשובה. לטענת נציג הנתבעת, על פי חוק הדואר, על התובעת להוכיח רשלנות חמורה על מנת לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי.

מהאמור עולה כי בפעם הראשונה, הנתבעת לא ביצעה את התחייבותה במלואה, ואילו בפעם השנייה, לא ביצעה כלל.

דיון והכרעה

במישור העובדתי, נוכח תגובתה של הנתבעת, והעובדה כי לא צורף טופס, ממנו ניתן היה ללמוד כי בוצעה על ידי הנתבעת בקרה כלשהי בדבר מספר העלונים שנמסרו, ואלה שחזרו מחלוקה, אני מקבלת את טענת התובעת כי העלונים לא חולקו כמוסכם.

הנתבעת התייחסה, בכתב ההגנה, לאמור בסע' 77 (א), ונמנעה מלהתייחס לסע' 77 (ב). כאמור לא זימנה הנתבעת כל עד מטעמה, תוך הסכמה לעובדות, כפי שנטענו על ידי התובעת. אין המדובר בדבר דואר אחד שאבד, אלא בשבע מאות עלונים שאבדו בפעם הראשונה, ואלף, שאבדו בפעם השניה.

באשר לטענתה של הנתבעת, לפיה חוסה היא תחת הגנת סע' 77(א) לחוק הדואר, התשמ"ו-1986 (להלן: "חוק הדואר"), הרי שלא מצאתי לקבלה.

סעיף 77 לחוק הדואר קובע כי :

"77. אחריות לדבר דואר פנים [תיקון: תשס"ד]